יום שישי, 28 באוקטובר 2011

פרשת השבוע - פרשת נח



חזרנו לשגרה ושבוע קצת עמוס עבר - חשבתי לעדכן כמה דברים בבלוג אך לא הספקתי.

על השבוע הבא אני לא בונה כי ב"ה עומד להיות שבוע עוד יותר עמוס (דברים נחמדים ושמחים - וגם יום ההולדת שלי חל בשבוע הקרוב..בכלל שכחתי ממנו )

בהצלחה רבה לכל הסטודנטים החוזרים ללימודים ביום ראשון (זאת לא פעם ראשונה שיום החזרה ללימודים נופל בתאריך העברי של היומהולדת שלי



במסגרת פינתנו - דבר תורה לפרשת השבוע.



פרשת נח

כמה מילים על הפרשה מהויקיפדיה.

פרשת נח היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ו' פסוק ט ומסתיימת בפרק י"א פסוק לב. הנושא הבולט בפרשה הוא סיפור המבול ותיבת נח, וסיפורים נוספים הם שכרות נח ומגדל בבל. בנוסף, מפורטים בפרשה רשימות של צאצאי בני נח אחרי המבול.

נושאים בפרשה:
החלק הראשון של הפרשה עוסק בפרשת המבול שהביא אלוהים על העולם בגלל חטאי בני האדם. נח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", נבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו וייסד את האנושות החדשה אחרי המבול. הוא מצוּ‏וה לבנות תיבה שבה ישהו הוא, משפחתו ובעלי החיים במשך המבול.

המבול נמשך ימים רבים ומוחה את כל החיים מעל פני האדמה. אורך זמן המבול נתון למחלוקת. לפי הכתוב הגשמים פסקו אחרי ארבעים יום אך למעשה המבול היה יותר זמן מכך (נאמר ארבעים יום וארבעים לילה כך שלפי חישובים מסוימים הכוונה ל80 ימים כי אין מילה מיותרת במקרא.)

בכל מקרה לפי חישובים שונים נמצא שהמבול נמשך שנה ו- 11 ימים. 11 ימים אלה הם ימי החמה (365) העודפים על ימי הלבנה (354).

התיבה נחה על הרי אררט. לאחר שנח לומד, באמצעות היונה ששולחה ולא שבה, שיבשה הארץ, הוא יוצא מן התיבה ומקריב קורבנות. לאחר יציאת בעלי החיים מן התיבה, הקב"ה מבהיר שמותר לבני אדם לשחוט בעלי חיים למאכל (עד אז בני האדם היו צמחונים ולא אכלו בעלי חיים, אך כעת לא היה דבר על האדמה).  ולעומת זאת רצח של בני אדם הוא אסור. אלוהים מבטיח לנח שלא יביא מבול נוסף על העולם, וכאות להבטחתו זו הוא נותן את הקשת בענן.

נח נוטע כרם ומשתכר מן היין. חם בנו רואה אותו שוכב ערום באוהלו, ומספר על כך לשם ויפת, שמכסים אותו ומונעים את המשך ביזויו. בעקבות כך מקלל נח את כנען בן חם, ומברך את שם ויפת.

בהמשך הפרשה מפורטים קורותיהם של צאצאי נח. בתוך הדברים מסופר על הניסיון לבנות את מגדל בבל ועל הדרך בה אלוהים מנע זאת באמצעות בלילת שפתם של הבונים והפצתם על פני כל הארץ.

לאחר מכן מופיעה רשימת עשרת הדורות שמנח עד אברהם, שבסיומה באה היכרות ראשונה עם משפחתו של אברהם, שבשלב זה עוד נקרא "אברם". מסופר כיצד החל אביו תרח ללכת מאור כשדים לארץ כנען, אך החליט להישאר בחרן ובסופו של דבר מת שם.



ולדבר התורה:

כמה פנינים לפרשה



 "צוהר תעשה לתיבה..." (פ' ו פס' טז')
המגיד רבי דוב בער ממזריץ מפרש את המילה צוהר מלשון צהריים ואור גדול. לדבריו, מלמדנו כאן הכתוב בדרך הרמז, שעל האדם לעשות צוהר לתיבה (למילה)- להקפיד שכל דיבור ודיבור היוצא מפיו יהא ברור ובהיר, עד שיאיר באוזני השומע כשמש בצהריים.



 "שניים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (פ' ו' פס' יט')
בחזון "אחרית הימים" מתנבא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו). הלא בתיבת נח כבר חיו בשלום תחת קורת גג אחת: אדם ובהמה, חיה ועוף, נחשים ועקרבים, מה איפוא הפלא והחידוש? אלא, החידוש יהיה שב"אחרית הימים יחיו יחד בשלום כתוצאה של רוח חדשה של אהבה ואחווה שישררו בעולם "ומלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לא כן בתיבת נח, שם הסכנה המשותפת, סכנת המוות שריחפה עליהם היא שאיחדה אותם. (על התורה )



 "יצר לב האדם"
אנשים סבורים שהיצר הרע דומה לגוי, ראשו גלוי ובלוריתו פרועה. אין הם מעלים כלל על דעתם, שהיצר הרע שלהם לבוש קפוטה וחובש שטריימל, פני קדוש לו וכולו חומרות וקנאת ה' צבאות (רבי דוב בר מרדושיץ).

 

שתהיה לכולם שבת שלום.



זמני כניסת השבת:

ירושלים- 16:18.תל-אביב- 16:33.באר-שבע- 16:36.חיפה- 16:23

 זמני יציאת השבת:

ירושלים- 17:30.תל-אביב- 17:32.באר-שבע- 17:33.חיפה- 17:30



יום שישי, 21 באוקטובר 2011

פרשת השבוע - פרשת בראשית


במסגרת פינתנו - דבר תורה לפרשת השבוע.

פרשת בראשית – מכונה 'שבת בראשית'

כמה מילים על הפרשה מהויקיפדיה.
פרשת בראשית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח.
את פרשת בראשית קוראים בדרך כלל בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות. את תחילת הפרשה קוראים גם ביום שמחת תורה, מיד לאחר שמשלימים את התורה בקריאת פרשת "וזאת הברכה" האחרונה שבתורה. העולה לקריאה ביום 'שמחת תורה' מכונה "חתן בראשית".
הפרשה ובעצם התורה מתחילה במילים: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ..."

נושאים בפרשה:
פרשת בראשית והפרשה שאחריה, פרשת נח, עוסקות בתולדות העולם והאנושות לפני תחילת האירועים שכוננו את עם ישראל. בפרשת בראשית מתוארים בריאת העולם וקורות בני האדם עד המבול, כדלהלן: תיאור בריאת העולם - התיאור המוכר של בריאת העולם על ידי אלוהים בשישה ימים: האור והחושך, השמים, הים והיבשה, עולם הצומח, השמש, הירח והכוכבים, עולם החי והאדם. היום השביעי, שבו שבת אלוהים ממלאכתו, נקבע כיום שבת.
תיאור המפרט את בריאת האדם, הבאתו לגן עדן ובריאת האישה. בהמשך ישיר לתיאור זה מסופר על חטא עץ הדעת - כיצד גרם הנחש לאדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת והעונש שקיבלו על כך.
מעשה קין והבל - קין עובד האדמה רוצח את אחיו הבל רועה הצאן ונענש בגלות. מסופר גם על השושלת שיצאה מקין, עד למך ובניו.
תולדות עשרת הדורות שמאדם עד נח. הפרשה מסתיימת בתיאור השחיתות המוסרית שעלתה בעולם, ועל התקווה שהביאה הולדתו של נח, שכן נח "מצא חן בעיני ה'".

ולדבר התורה:
כמה פנינים לפרשה.
ויאמר אלקים יהי-אור ויהי-אור (א' ג')
סגולתו של האור היא, שבעצם המצאתו וקיומו מגרש הוא את החושך כהרף עין: הנכנס לבית אפל לא יועילו לו, לא מקלו ולא קרדומו, אך ידליק נר קטן – ונמצא הבית מואר כולו. כך גם ברוחניות: אור של תורה, וכוחו רב בגירוש היצר הרע, ובהפצת זיוה של התורה לכל העולם כולו. (החפץ חיים)

"ואת כל רמש האדמה למינהו.."
את כל היצורים במים ואשר על פני האדמה נאמר ברא אלקים למינם; רק על האדם לא נאמר "למינהו", זאת כדי להוציא מלבם של בעלי דעות נפסדות כי יש מינים שונים של בני אדם – עליונים ונחותים. אין "אדם למינהו", לידע ולהודיע כי המין האנושי אחד הוא, את כולם יצר אלקים בצלמו – צלם אלקים.


"ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"
אומר רבי שמשון רפאל הירש: משמעות 'ויניחהו' איננה 'הנחה' גרידא; שכן, יש בכל הנחה משום שילוח, שחרור ומתן רשות. ה' יצר את האדם וגם אחרי שהוא נוצר, היה עדיין ברשות ה'. אך הקב"ה הניחו ושחררו, מסרו לרשות עצמו בפעם הראשונה, ונתן לו את גן עדן לעבדה ולשמרה. גם אם הארץ היא גן עדן לאדם, עליו לעבוד עבודה ולעשות את חובתו, אך בגן עדן יש שכר לפעולת האדם ומעשי ידיו מתברכים. ה"עבודה" וה"שמירה" האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת האדמה, אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

שתהיה לכולם שבת שלום.

זמני כניסת השבת:
ירושלים- 16:25.  תל-אביב- 16:40.  באר-שבע- 16:43.   חיפה- 16:30
 זמני יציאת השבת:

ירושלים- 17:37 תל-אביב- 17:39 באר-שבע- 17:40 חיפה- 17:37

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

פרשת השבוע - וזאת הברכה


במסגרת הפינה - דבר תורה לפרשת השבוע.

פרשת וזאת הברכה
כמה מלים על הפרשה מהויקיפדיה.
פרשת וזאת הברכה היא פרשת השבוע האחת-עשרה והאחרונה בספר דברים והאחרונה בתורה כולה. היא מתחילה בפרק ל"ג פסוק א ומסתיימת בסוף הספר, פרק ל"ד פסוק יב.
בניגוד לכל שאר פרשות השבוע, שקוראים אותן בשבתות, את פרשת וזאת הברכה קוראים בחג שמחת תורה, שנקבע לציון סיום מחזור קריאת התורה על פי מנהג הקריאה הבבלי, בו מסיימים את התורה כולה בכל שנה. העולה האחרון לקריאת הפרשה נקרא "חתן תורה", ומיד אחריו קוראים לעולה נוסף, המתחיל לקרוא את פרשת בראשית, והוא נקרא "חתן בראשית".

נושאי הפרשה:
עיקר פרשה 'וזאת הברכה' מתאר את הברכות שברך משה רבנו את שבטי ישראל לפני מותו.
לאחר מבוא כללי מברך משה את השבטים לפי הסדר הבא: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף (עם התייחסות ספציפית למנשה ואפרים), זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר ולאחר מכן סיכום כללי. הברכות לשבט לוי ולשבט יוסף ארוכות יותר מברכות שאר השבטים, לעומת זאת שבט שמעון כלל אינו זוכה לברכה. רוב הברכות עוסקות בתיאור אופי השבט או אופי נחלתו
.

לאחר סקירת הברכות מתואר כיצד עלה משה להר נבו, צפה על כל ארץ ישראל, מת ונקבר. בני ישראל מתאבלים על משה ומקבלים עליהם את הנהגת יהושע בן נון. התורה מסתיימת בתיאור גדולתו של משה וייחודו משאר הנביאים.


ולדבר התורה
דבר תורה של הרב שרגא סימונס (מאתר אש התורה)
הפסוק האחרון בתורה מתייחס "לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב).
מה היה "המורא הגדול" שעשה משה? רש"י אומר שהוא שבר את לוחות הברית הראשונים, כאשר ראה את עגל הזהב. זה היה המעשה הנכון בזמן הנכון.
דבר מעניין שמשה רבנו (בהיותו בוגר) מוזכר לראשונה בתיאור הריגת מפקח-עבודה מצרי שהכה יהודי.
גם הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה, וגם הדבר האחרון שהיא מספרת עליו - הם מקרים שבהם הוא ביטא כעס.

האם משה נטה באמת לכעסנות? הרי אנחנו יודעים שמשה היה עניו וצדיק במיוחד. בנוסף, ה' הסכים עם שני המעשים האלה. אז מה ההסבר?

התשובה היא שמשה שלט במידת הכעס, אז כאשר הוא ביטא משהו שנראה כמו כעס, התנהגותו הייתה למעשה שקולה ומדודה היטב.

הכל עניין של שליטה. אם הילד שלכם מרגיז אותנו ואנחנו מתחילים לצעוק, זה "כעס בלתי נשלט" אופייני. אבל אם הילד יעמוד לתקוע מזלג לשקע החשמל, לפעמים נחליט לצעוק - גם אחרי שהרחקנו אותו מהסכנה - כדי ליצור אצלו רושם רגשי ברור על מידת הסכנה.
במלים אחרות, האדם יכול לבטא כעס, בלי "לכעוס" באמת.

זה מה שעשה משה. ההתנהגות הזאת אפילו מדהימה עוד יותר בהתייחס למדרש (שמובא על ידי המפרש בעל ה"תפארת ישראל") שאומר שמשה נולד עם נטייה לכעס, אבל דרך עבודה עצמית הוא הצליח להשיג עליה שליטה. וכך, אפילו התורה מעידה שמעשי ה"כעס" של משה היו דבר "גדול" – מעשים של גדלות רוח.


שיהיה לכולם חג שמח. 

שמיני עצרת ושמחת תורה



היום בערב נחגוג את 'שמחת תורה'. שמחת תורה הוא חג יהודי, המציין את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש (בצורה מחזורית/מעגלית)

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ובחוץ לארץ חוגגים אותו ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

שמיני עצרת הוא חג מקראי, אחד ממועדי ישראל החל בכ"ב בתשרי. זהו לכאורה יומו השמיני של חג הסוכות, אולם הוא נחשב לחג בפני עצמו ובעצם לא קשור לחג הסוכות, אלא סמוך לו בלבד. הדינים שלו הם כמו כל חג (יום טוב).

בארץ ישראל חל באותו היום גם 'שמחת תורה', והאמת ששמחת תורה הוא השם המוכר יותר לחג הזה.


  
מקור החג (שמיני עצרת) מצוי במקרא - בבמדבר כט, לה-לח.
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו...."

כאמור, שמיני עצרת נחשב ל'חג' בפני עצמו ובעצם לא קשור לחג הסוכות הצמוד אליו. כך שבשמיני עצרת אנחנו מברכים ברכת 'שהחיינו' - מה שלא מברכים בחג השני של פסח, כמו כן בשמיני עצרת כבר לא יושבים וכן חל איסור להשתמש בסוכה (מדין של 'בל תוסיף'.)

תקופת שמיני עצרת היא תחילת ימות הגשמים בארץ ישראל, לכן נהוג בחג זה לומר את תפילת הגשם המציינת את תחילת עונת הגשמים ובקשת שנה ברוכה.

בימי בית שני היו מנהגים נוספים הקשורים במים, כמו ניסוך המים (שמחת בית השואבה).

בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מתפילת מוסף יותר איננו אומרים "מוריד הטל" אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם".


הסיבה שחיכינו עד שמיני עצרת היא הרצון לאפשר לעם את קיום מצוות הסוכה ולא לגרום להם להיכנס אל הבית מפאת הגשם.

בשמיני עצרת מתחילים לשאול על גשמים אך לא לבקש גשמים ("ותן טל ומטר לברכה") ובבקשת גשמים מחכים עד ז' מרחשוון שזה היה הזמן בו עולי הרגל מבבל הגיעו חזרה לביתם, כך שלא יהיו עולים לרגל שיתקעו בימים גשומים לאור בקשתנו לגשמים.

  
"שמחת תורה", החל בארץ באותו יום של 'שמיני עצרת' הוא חג אחר לגמרי.

מקורו של חג זה הוא בתקופת הגאונים- מתקופת הגאונים החלו לקרוא בכל שבת "פרשה" מן התורה.
בעולם היהודי היו מחזורים שונים של קריאה: בעוד שיהודי בבל חילקו את התורה ל-54 פרשיות וסיימו את התורה פעם בשנה, יהודי ארץ-ישראל הנהיגו מחזור תלת-שנתי. אך עם הזמן התקבל על קהילות ישראל כולן המנהג הבבלי ושמחת תורה הפך ליום הציון בו אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בפרשת "האזינו" ומתחילים מייד מחזור חדש מפרשת "בראשית".

נוהגים לחגוג סביב התורה במספר אופנים:

הקפות
את החגיגה סביב התורה נהוג לעשות ע"י "הקפות" - ב"הקפות" מוציאים את כל ספרי התורה שיש בארון הקודש ועורכים עימם שבע הקפות סביב בית הכנסת. לכל הקפה יש פסוקים מיוחדים. יחד עם הפסוקים מוסיפים לשיר ולרקוד עם ספרי התורה..
את ההקפות עורכים בתפילת מעריב ובתפילת שחרית.



עלייה לתורה
בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים. יש בתי כנסת שנוהגים לקרוא את תחילת הפרשה גם בליל שמחת תורה.

בעלייה לתורה נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עליית הילדים עליית כל הנערים).
בבתי כנסת גדולים נהוג לקרוא במס' מקומות כדי שלא לעכב יותר מידי את האנשים.

לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.

הקפות שניות
במוצאי החג, כאשר מתחיל יום טוב השני של גלויות שהוא בעצם 'שמחת תורה' נוהגים בארץ לערוך הקפות שניות, שבהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.
מקור המנהג הוא ר' חיים ויטאל המתאר בספרו שער הכוונות את מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם המנהג התפשט.

(מקורות: ויקיפדיה,  אתר כיפה, אנציקלופדית דעת-מכללת הרצוג)


זמני כניסת החג:
ירושלים- 16:27. תל-אביב- 16:42. באר-שבע- 16:45. חיפה- 16:33.

זמני צאת החג:

ירושלים- 17:39. תל-אביב- 17:41. באר-שבע- 17:41. חיפה- 17:39.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

ובסוכות תשבו שבעת ימים...


  

כמה דברים על חג סוכות

סוכות הוא אחד משלושת הרגלים. (הפירוש של רגל הוא מועד, כלומר חג. ואלו שלושה חגים בהם התורה ציוותה לעלות בהם לירושלים. החגים הם פסח, שבועות וסוכות.)

החג נחוג במשך שבעה ימים. בין ט"ו לכ"א בתשרי.
היום הראשון של סוכות הוא יום טוב, ואחריו שישה ימי חול המועד.

בכ"ב בתשרי, מיד בסיום חג הסוכות, נחוג חג שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו והמצוות המיוחדות של חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו') אינן חלות בו.



חג הסוכות נקרא גם חג האסיף וכן כשמוזכרת בתורה, בספרי הנביאים והכתובים וכן בלשון חז"ל המילה חג, מקישים שהכוונה לחג הסוכות. (וכן לסוכות נאמר "ושמחת בחגך").

מצוות החג:
ישיבה בסוכה- 
בחג הסוכות, מצווה לשבת בסוכה, ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית.
המצווה היא לגור בסוכה ממש: לאכול, לשתות ואף לישון. (אם כי אדם שהדבר גורם לו צער פטור משינה בסוכה.)

הסיבה בגללה מצווה להקים סוכה ולשבת בה היא זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, או זכר לענני הכבוד, שלפי המסורת סוככו על בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים.

חג הסוכות, בנוסף להיותו חג הקשור לטבע ("חג האסיף") נועד אף נועד לאזכר אירוע היסטורי רב-חשיבות: הנדידה של בני-ישראל במדבר במשך ארבעים שנה.

סוכה היא דירת ארעי, כלומר מקום מגורים לא קבוע. גודל הסוכה המינימלי הוא 7 על 7 טפחים, וגובהה המינימלי הוא עשרה טפחים.
הסוכה חייבת להיות בעלת שלוש דפנות/צדדים.

כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיוכלו לעמוד בפני רוח מצויה. כך, שמי שעושה את הסוכה מיריעות בד חייב לקשור אותם טוב מכל הצדדים וכן באמצע שהרוח לא תזיז אותם.

על הדפנות להיות מוכנות לפני ששמים את הסכך.


סכך- לא כל הדברים כשרים לסכך. מותר לסכך בדברים שהם גידולי קרקע, ונעקרו מן הקרקע ולא נעשה בהם כל שימוש. לרוב משתמשים בסכך מענפים של עצי דקל. כיום יש שמשתמשים בסכך לנצח (למרות שהתברר שחלק מסככי הנצח שמכירו השנה היו מענפי עצים שלא ראויים לסכך. צריך כנראה גם בדבר הזה להזהר.)

סוכה שנמצאת תחת עץ והענפים מכסים אות - הסוכה פסולה, אפילו אם יש עליה סכך כשר.  כי לא מסככים בדבר המחובר אל הקרקע - אלא בתלוש מן הקרקע.

צריך לשכם סכך במידה שהצל בסוכה יהיה מרובה מאור השמש. ולא ירבה בסכך יותר מדי אלא כדי שייראו בלילה הכוכבים הגדולים דרך הסכך.

בסוכה צריך לשבת תחת הסכך ממש, ועל הסכך להיות תחת כיפת השמים, לכן סדין מתחת לסכך או תקרה מעליו חוצצים ופוסלים את הסוכה.

את הסוכה נוהגים לקשט בכל מיני קישוטים, תמונות.

נוהגים להזמין לסוכה את שבעת האושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד) כל אחד מהם ביום אחר מימי החג לפי הסדר.

נהוג להתחיל את בניית הסוכה כבר במוצאי יום כיפור, ובכך להתחיל במצווה ראשונה מיד ("הולכים מחיל לחיל.)


הצד החקלאי של חג הסוכות
ציינתי למעלה שלחג הסוכות היו אלמנטים של חג חקלאי, חג האסיף. כיום הזכר היחיד להקשר החקלאי של החג הוא התפילה לגשם והאלמנטים השונים של המים שנקשרים בו. בתקופת בית המקדש היה נערך במהלך חול המועד טקס מיוחד של ניסוך המים. טקס שכונה "שמחת בית השואבה."

הטקס היה הודאה ובקשה על ירידת הגשמים. הוא היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו." כיום נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.


מצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה, והדעה המקובלת היא שמקורה בהלכה למשה מסיני.

מצווה זו הייתה מקור מחלוקת נרחב בין הפרושים לצדוקים (הצדוקים הלכו רק לפי התורה שבכתב ולא היו מוכנים לקבל מסורות שעברו בע"פ.) לכן היא קיבלה פומביות וטקסיות רבה.

בבית המקדש היה נהוג בחג הסוכות להקריב בכל יום קרבן מוסף שונה במקצת, כמו שמפורט בספר במדבר (כ"ט י"ב-ל"ד).

קורבן המוסף היה מורכב ממספר הולך ופוחת של פרים, שני אילים (כבשים זכרים) וארבעה עשר כבשים. בכל יום מספר הפרים פחת באחד- ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר וכן הלאה.

בסך הכול בכל ימי הסוכות הוקרבו 70 פרים. חז"ל דרשו שאותם 70 פרים הוקרבו כנגד 70 אומות העולם.

         


אושפזין
עוד דבר חשוב הקשור לחג הסוכות הוא הכנסת האורחים.
הסוכה נמצאת בחוץ, והיא נועדה גם להסב את תשומת ליבנו לאלו שאין להם אשר מוזמנים להצטרף אלינו. על-פי המסורת בנוסף לאורחים הממשיים פוקדים את הסוכה גם אורחים רוחניים יותר המכונים "אושפיזין" ואלו הם שבעת אבות האומה- אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד.


הושענות
בכל יום מימי סוכות, בעת התפילה ובליווי ארבעת המינים, מקיף הציבור את הבימה ואומר את פיוטי ה"הושענות" מילה שמגיעה מן הקריאה "הושע נא". הבקשות עוסקות בישועה בכלל, ובפרט בירידת הגשמים ובהצלחת התבואה בשנה הקרובה, בהתאם למאמר חז"ל - "בחג (כפי שאמרתי חג=סוכות) נידונים על המים".


ביום האחרון של סוכות (ערב שמחת תורה) מקיפים את הבמה שבע פעמים ועל כן מכונה יום זה "הושענא רבה". ביום זה המכונה "הושענא רבה" נוהגים להרבות בבקשות ה"הושענות". בנוסף מקיימים בו מנהג נוסף, והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמישה ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. מקורו של המנהג בבית המקדש, שם היו זוקפים ענפים ארוכים של ערבות על המזבח.

הושענא רבה הוא היום האחרון שבו נחתם הדין אשר נגזר ביום הכיפורים ונהוג על כן גם להרבות בו בלימוד תורה.


ארבעת המינים
בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים. בלשון חז"ל המצווה מכונה "נטילת לולב". לוקחים ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל). את ארבעת המינים נוטלים בבוקר יחדיו עם ברכה מיוחדת כאשר אחרי הברכה מנענעים את הלולב לכל הפינות ולמעלה ולמטה.

לפי המדרש נבחרו ארבעה מינים אלו כי הם מסמלים אנשים שונים בעם ישראל. כך שהאתרוג בעל הטעם והריח- מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים.
הערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח- מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם- מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה. הלולב שתמריו הם בעלי טעם- מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים.

נטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה, ובשאר הימים מצוותה מדברי סופרים בלבד.



מצוות הקהל
לאחר שכתב משה את ספר התורה ונתנו למנהיגי העם, הוא ציווה לקרוא בו בכל חג סוכות שבמוצאי שנה שביעית באוזני כל העם, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו. חכמים קבעו את זמן הקריאה ליומו השני של החג במוצאי שנת השמיטה.

כיום, בית המקדש לא קיים ולכן נהוג לערוך מעמד לזכר הקהל. מאז שנת ה'תש"ו (1945) מתקיים המעמד בישראל, ברציפות מדי שבע שנים בחול המועד סוכות של מוצאי השמיטה (למעט פעם אחת, בחול המועד סוכות ה'תשל"ד - 1973, בשל מלחמת יום הכיפורים).

המעמד הגדול ביותר התקיים בחול המועד סוכות ה'תשמ"ח (1987). המעמד מתקיים ברחבת הכותל, ונשיא המדינה קורא מתוך ספר תורה.


[מקורות:
ויקיפדיה,
אתר כיפה
אתר דעת - ספר התודעה]




יום שישי, 7 באוקטובר 2011

יום הכיפורים








יום כיפור, אשר חל בי' בתשרי, נחשב ליום הקדוש ביותר בשנה.
עיקר היום הוא החזרה בתשובה והסליחה.

לפי הציווי בתורה יש להתענות ביום זה. חז"ל מפרטים במשנה מספר איסורים ובנוסף לאיכול אכילה ושתייה יש איסורים כמו איסור סיכת הגוף בשמן (קרמים וכד'), איסור על נעילת נעלי עור (בזמן בית המקדש נעלי עור היו הנעלים הכי נוחות, היום למרות שיש לא מעט נעלים מפלסטיק נוחות האיסור נשאר כך, למרות שיש מס' רבנים שאוסרים לנעול נעלי פלסטיק נוחות), איסור רחיצה, איסור תשמיש המיטה(קיום יחסים).

זה הצום היחיד שאינו נדחה מפני השבת ומכונה "שבת שבתון".

על פי חז"ל ביום כיפור נמחל לעם ישראל על מעשה חטא העגל (חישוב קצר – משה עלה להר סיני בראש חודש אלול ושהה שם 40 יום) כדברי הפסוק "סלחתי כדברך".

ביום כיפור משה ירד מסיני עם הלוחות השניים.

כפי שצינתי, יום הכיפורים הוא היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה. את המחילה והסליחה מהקב"ה אנחנו עושים ע"י תפילה וחזרה בתשובה, אך למרות שיום כיפור מכפר על חטאי האדם כלפי הקב"ה, הוא לא מכפר על עבירות שבין האדם לחברו. לכן נהוג לבקש סליחה מחברים, קרובים שאולי פגענו בהם.

ביום זה אנחנו צמים ומתענים, אך לעומת צומות אחרים ביהדות (כמו תשעה באב) אשר בהם הצום הוא ביטוי לאבלות, ביום כיפור מטרת הצום היא לצורך כפרה ואפילו אפשר לומר לצורך התעלות. אנחנו נדמים בעצם למלאכים (ואכן ביום כיפור נהוג ללבוש בגדים לבנים כדי להדמות למלאכים) שלהם הרי אין צרכים גופניים. דרך הצום אנחנו מתרכזים בעבודה הרוחנית, יום כיפור בעצם נחשב כיום חג.

והנה עוד הבדל עקרוני בין תשעה באב ליום כיפור -  בתשעה באב  נאסר על פי חז"ל לאכול בסעודה המספקת יותר מתבשיל אחד וכן אסור לאכול בשר ולשתות יין. לעומת זאת, על ערב יום הכיפורים נאמר "כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (כלומר מי שאוכל טוב בערב יום כיפור זה נחשב שבעצם הוא צם ומתענה ומכפר על עצמו גם אז.)

בתקופת בית המקדש יום הכיפור היה יום מאד מיוחד, שכן ביום קדוש זה היה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים שם התוודה והתפלל בעבורו ובעבור העם.

אירוע מרגש זה שמתואר באופן ציורי בתפילת מוסף (סדר העבודה), לווה במתח מתמיד שכן כהן שלא היה ראוי אחד עלול היה למות.

כפי שמתואר ב"סדר העבודה" העם היווה שותף מלא לתהליך זה כפי שכתוב בתפילה: "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטוהרה, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

(בעבר לא שמתי לב בכלל לסדר העבודה בתפילה, אך באיזה זמן למדתי על התפילה והמנהג וזה בהחלט תפילה יפה ומרגשת.)

עבודת יום הכיפורים כוללת הקרבת קורבנות מיוחדים, עליהם היה מתוודה הכהן הגדול על עוונותיו, עוונות אחיו הכהנים, ועל עוונות עם ישראל. עבודת הכהן הגדול כללה הקטרת קטורת, שנעשית בקודש הקודשים. ביציאתו משם מתפלל הכהן תפילה קצרה על עם ישראל.
עבודת כהן גדול המיוחדת ליום הכיפורים נעשית בבגדי לבן - ארבעה בגדים פשוטים מבד, לעומת בגדיו הרגילים של הכהן הגדול, בגדי זהב, הכוללים ארבעה בגדים נוספים ומפוארים, שבו הוא עובד גם ביום זה את העבודות הרגילות.
נראה שבגדי הלבן מסמלים עמידה של התבטלות כלפי האלוהים, כהתאמה ליום זה של טהרה וכפרה, לעומת הפאר הרגיל שיש בעבודת מלך מלכי המלכים.
הכהן הגדול היה עורך את כל עבודות היום (כולל העבודות הרגילות). בין עבודה רגילה לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, הוא היה טובל במקווה ומחליף את בגדיו. בנוסף, הכנות רבות היו נערכות לפני יום הכיפורים (ביניהם, היה פורש מאשתו שבעה ימים קודם לכן) על מנת שיבוא מוכן כדבעי אל עבודת יום זה, במיוחד הקטרת הקטורת שנחשבת כ"עבודה קשה שבמקדש". (אולי לא עבודה קשה פיזית אבל בודאי רוחנית וכמו שציינתי לעיל עצם הכניסה לקודש הקודשים זה היה דבר לא קל – כי קרו מקרים בהם כהן גדול שנכנס לקודש הקודשים ובסוף לא יצא מהם...)

כיום אין לנו בית מקדש, ובמקום בית המקדש אנחנו מתפללים. בעצם עיקר יום כיפור הוא בבית הכנסת (ותאמינו לי שהזמן חולף שם באמת מהר :-))

ביום כיפור ישנן תפילות מיוחדות. אם בשבת מתפללים: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה. ביום כיפור אחרי מנחה יש תפילה הנקראת נעילה.

לפני תפילת כל נדרי יש תפילה בשם "תפילה זכה" - תפילה שהיא בעתם סוג של וידוי בו האדם מתוודה וסולח לאנשים שפגעו בו. תפילה זו נאמרת בשקט בין האדם לעצמו.

תפילת "כל נדרי" הפותחת את יום כיפור, התפילה כוללת הכרזה על ביטול נדרים ושבועות של ציבור המתפללים.

בכל התפילות -  כולל תפילת מנחה קודם יום כיפור משולב הוידוי אשר מסודר לפי סדר א"ב- "אשמנו, בגדנו, גזלנו..." זה כדי ליצור מכול שלם של וידוי על כל העברות האפשריות. בנוסף גם מכים על חטא לפי סדר הא"ב.
(את סדר הוידוי נהוג לעשות כאשר מכים בכף באזור הלב- כדי להכות ולכפר על כל העבירות שאולי חטאנו.)
תפילת מוסף של יום הכיפורים כוללת את סדר הוידוי, סדר העבודה – המפרטת את סדר העבודה במקדש בעבר וכן פיוטים רבים (כמו "ונתנה תוקף", "מראה כהן" בסדר העבודה ועוד.)

בשמע ישראל נהוג להגיד את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם במקום בלחש כנהוג בדרך כלל. – מכיוון שביום כיפור אנחנו מדמים את עצמנו למלאכים.

 ביום כיפור נהוג להתפלל בטלית בכל התפילות (גם בערבית, מה שלא עושים במהלך השנה). יש אשכנזים הנוהגים ללבוש קיטל (בגד/גלימה לבנה).

קריאת התורה היא פרשת אחרי מות. זהו היום היחיד בשנה בו שישה עולים לתורה (בשבת – שבעה – כאשר בחג רגיל עולים לתורה רק חמישה)

בתפילת מנחה המכונה בשם "מפטיר יונה" מתחילים בקריאת התורה. העולה לתורה השלישי קורא את ההפטרה הנקראת: "מפטיר יונה" - הפטרה הכוללת את כל ספר יונה - ספר יונה מספר על אנשי נינווה שנענו לקריאתו של יונה הנביא וחזרו בתשובה.

מנהגים ביום כיפור:
◄ ביום כיפור נהוג ללבוש בגדים לבנים כרמז לטהרה.

◄ נהוג לערוך כפרות לפני יום כיפור – בעבר היה נהוג לעשות זאת באמצעות תרנגולת שהועברה אח"כ כדי לכלכל עניים, אך כיום יותר נהוג לעשות זאת עם כסף שינתן לצדקה (ויש רבנים שטוענים שעדיף לעשות זאת כך ולא ע"י בע"ח)

◄ בסוף תפילת נעילה, במוצאי הצום, תוקעים בשופר, התקיעה הזאת היא זכר לתקיעת השופר בסוף יום כיפור של שנת היובל המודיע על שחרור העבדים.

 [מקורות:
ויקיפדיה,
אש התורה]
  
שיהיה לכולנו צום מועיל וקל ובשורות טובות

זמני כניסת יום כיפור:
ירושלים- 16:41.  תל-אביב- 16:56.  באר-שבע- 16:59.  חיפה- 16:47.
  
זמני יציאת יום כיפור:
ירושלים- 17:53.  תל-אביב- 17:54.  באר-שבע- 17:55.  חיפה- 17:53.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

עירוב תבשילין


עוד רשומה שניסתי לפרסם ערב החג, אך נבצר ממני.החלטתי לפרסם אותה כדי שבעתיד היא כבר תהיה בבלוג.ושוב שנה טובה לכולם


****
לא לשכוח לעשות השנה עירוב תבשילין !!!


עירוב תבשילין זאת תקנה בהלכה שמטרתה להתיר בישול אוכל מיום טוב לשבת שחלה מיד לאחריו, כמו השנה בראש השנה כאשר השבת נכנסת עוד לפני שיוצא החג.


לפי ההלכה אסור לבשל ביום השבת, לכן יש להכין את כל המאכלים ליום השבת לפני כניסתו.


בימי החגים מותר, לעומת זאת, להכין את כל צורכי הסעודה.כאשר חג חל ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום טוב לצורך שבת, אך החכמים תיקנו תקנה האוסרת לבשל ביום טוב בשביל השבת שאחריו, ללא עירוב תבשילין.


את התקנה הזאת תיקנו משום כבוד יום טוב וכן כדי שלא יבואו אנשים לבשל ביום טוב עבור ימות החול.

בעירוב התבשילין לוקחים חלה או מצה ותבשיל (כמו ביצה קשה, דג או עוף מבושלים) אותם יאכלו בשבת ומברכים: "ברוך אתה ה'....אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב".

אחר כך אומרים: "בעירוב זה יהיה מתר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת"

כך כשמבשלים ביום טוב מאכלים אחרים לשבת, המעשה מוגדר כסיום הבישול וההכנות לשבת (שהכנו כבר מבעוד יום) ולא כהכנה שלמה מיום טוב לשבת.

שיהיה לכולם חג שמח ושנה טובה ומתוקה.

זמני כניסת החג:ירושלים- 17:53. תל-אביב- 18:08. באר-שבע- 18:11. חיפה- 17:59.

פרשת השבוע - פרשת האזינו

לצערי לא הספקתי להכניס את הרשומה הזאת לבלוג (לאשר אותה) עקב בעיות חיבור באינטרנט שיש באזור שלנו לאחרונה (אזור השרון) - החלטתי בכל אופן להכניס את הדברים שכתבתי על הפרשה כדי לשמור על סדר מסויים.

שנה טובה ושבוע טוב לכולם.

(השבת כמובן יוצאת מיד אחרי ראש השנה.)

במסגרת הפינה - דבר תורה לפרשת השבוע.

פרשת האזינו
כמה מלים על הפרשה מהויקיפדיה.
פרשת האזינו היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"ב פסוק א ומסתיימת באותו פרק בפסוק נב.
את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים - היא שבת שובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות.

נושאי הפרשה:
פרשת האזינו ממשיכה את רצף הפרשיות שלקראת סיום התורה, ובהן מסופר ההכנות למותו של משה רבנו. את רוב רובה של פרשת האזינו תופסת שירת האזינו, העתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, להיות עדות לעם ישראל לקראת הקורות אותם בדורות הבאים. השירה מתארת את המחזור ההיסטורי של עם ישראל: נחלת ארץ ישראל, חטא, גלות וגאולה.

לאחר השירה עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה מתואר כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומתרה בהם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. בשנייה מצווה אלוהים את משה לעלות להר העברים - הוא הר נבו - להשקיף על ארץ ישראל, ואז למות שם.

השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה "אריח על גבי אריח", כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף - כל משפט מחולק לשני חלקים אחד מופיע מימן ואחד משמאל העמודה ובאמצע רווח.  (זאת לעומת שירת הים, הכתובה "אריח על גבי לבֵנה").

ולדבר התורה
כמה פנינים לפרשה.
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי-פי" (לב, א)
קשה להשמיע דברים בעת ובעונה אחת גם אל "השמים" וגם אל "הארץ", כלומר, לא קל לומר בעת ובעונה אחת דברים שהם גם רמים ונשגבים - עמוקים ויסודיים, ומצד שני הם גם פשוטים - גשמיים ארציים. יש מי שעושה את דבריו כליל של רוחניות, אותו אחד עוסק בנושאים מטפיזיים אבסטרקטיים, ומרחף בדבריו בין ענני שמים. יש מי שמקדיש עיקר דבריו לעניינים מעשיים יומיומיים, ודבריו אין בהם מן העמקות המחשבתית. משה רבנו אומר: "האזינו השמים - ותשמע הארץ", מדבריו יכול השומע גם לקבל רעיונות רוחניים עמוקים, אבל יכול הוא גם להוציא מסקנות מעשיות פשוטות. הדברים מיועדים לכל והכל הולך אחר טיבו וטבעו של השומע. (לקראת שבת).


"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה" (לב, ד)
רבי יצחק מאיר מגור היה אומר: אמונה אינה מחשבה בלבד, כפי שסוברים בני אדם. האמונה היא דעה מגובשת וקבועה בלב, שאי אפשר לסבור ההפך ממנה.
גדולי ישראל כמו הרמב"ם ובעל "חובת הלבבות", חקרו בענייני אמונה לא מפני שהיו להם חלילה ספקות ופקפוקים, אלא מפני שרצו לחזק את דבר האמונה על פי השכל. אבל בפנימיות של כל אדם מישראל קבועה נקודת האמונה, וכמו שמאמר ה' (בראשית א, ו): "יהי רקיע", מעמיד את הרקיע עד עצם היום הזה, כך קבועה וקיימת לעולם נקודת האמונה בישראל, וזהו "אל אמונה".

"יצרנהו כאישון עינו" (לב, י)
רבי יעקב יהודה מנדרזין היה אומר: אישון העין טעון זהירות יתירה אף מפני לכלוך קל, העלול לפגום בעין ולקלקל את הראיה, כך תורה ומצוות, "לכלוך קל" – נגיעה קלה ופניה של מה בכך, עלולות לפגום ולקלקל הכל.



שתהיה לכולם שבת שלום.

זמני כניסת השבת:
ירושלים- 18:27. תל-אביב- 18:42. באר-שבע- 19:44. חיפה- 18:34.

זמני יציאת השבת:
ירושלים- 19:39. תל-אביב- 19:41. באר-שבע:- 19:40. חיפה 19:41.