פרשת השבוע - פרשת קרח

סיימתי עכשיו שבוע מאד עמוס – ככה זה בסוף שנת הלימודים....

במסגרת הפינה - דבר תורה לפרשת השבוע.

פרשת קרח

כמה מלים על הפרשה מהויקיפדיה.
פרשת קֹרַח (קורח) היא פרשת השבוע החמישית בספר במדבר. פרקים ט"ז-י"ח. את עיקר הפרשה תופס תיאור מחלוקת קֹורח ועדתו ותוצאותיה.

נושאים בפרשה:
מחלוקת קורח ומשה - קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, עם דתן ואבירם בני שבט ראובן, אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה רבנו ואהרן הכהן. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
הפרשנים מונים מספר סיבות נוספות לפרוץ המרד:
* לנשיא למשפחות הקהתי מונה אליצפן בן עוזיאל. עוזיאל הוא הצעיר מבני קהת ואילו יצהר אבי קרח היה הבן השני של קהת. הבכור במשפחה היה עמרם - בניו משה ואהרן, לכן על פי הסדר המתבקש היה קרח אמור לקבל את משרת הנשיא.
* קרח טוען כלפי משה כי בדה מליבו חלק מהמצוות, ובהקשר זה מחלוקת שנוצרה על מצוות ציצית שהיא המצווה המוזכרת לפני פרשת קרח.
משה מורה למורדים לקחת מחתות ולהקטיר בהן קטורת. ה' יראה מי מתוך כל האנשים הללו ישרת בקודש. ה' נראה אל כל העדה ומבקש להשמיד את העם כולו; אך משה ואהרן מתחננים לפניו: "האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?"
בסופו של דבר פותחת האדמה את פיה ובולעת את קרח ומשפחתו ואת דתן ואבירם. שאר מקטירי הקטורת נשרפים באש שיצאה מאת ה'. משה מצווה את אלעזר בן אהרן לקחת את מחתותיהם ולעשות מהן ציפוי למזבח.

מחלוקתו של קרח במשה הפכה ביהדות לסמל של מחלוקת שלא לשם שמים אלא לצרכים אנוכיים. במסכת אבות כתוב: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (פרק ה' משנה יז)

בית לוי ובית אהרון - העם ממשיכים להתלונן למשה ולאהרן וקובעים: "אתם המיתם את עם ה'". בתגובה לכך פורצת מגפה בעם, ואהרן עוצר אותה על ידי הקטרת קטורת הסמים.

כדי לחזק עוד יותר את בחירתו של אהרן מצווה ה' לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מנשיאי השבטים, ולשים אותם באוהל מועד. למחרת נתגלה כי מטהו של אהרן הוא היחיד שהעלה פרחים ושקדים. ה' מצווה לשמור על המטה ליד ארון הברית לעדות ומפרט את תפקידיהם של בני שבט לוי בפני אהרון.

* בהמשך הפרשה מובאים ציוויים הלכתיים, שרובם קשורים לעניין הכהונה: ציווי על שמירת המקדש על ידי הלוויים ופירוט של מתנות הכהונה והלוויה, ובהן תרומה, ביכורים, חרמות, קורבן בכור ותרומת מעשר.

ולדבר התורה:

גם השבוע אני ממשיכה במתכונת של הקשר בין ההפטרה שקוראים לאחר קריאת התורה לפרשה עצמה.
ההפטרה היא בספר שמואל א', מפרק י"א פסוק יד עד פרק י"ב פסוק כב.
לקראת מותו מוכיח שמואל הנביא את העם ומצהיר: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ – וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א' י"ב, יג) קריאה זו מזכירה את קריאתו של משה בעיצומה של מחלוקת קרח: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז, טו).

קשר יפה בין הפרשה להפטרה מצאתי באתר כיפה בדברים של דוד נתיב.

http://www.kipa.co.il/jew/pash/72/33293.html

נושא אמינותם של מנהיגים ומעמדם, עומד במרכזה של הפרשה וההפטרה.
בפרשה מערערת האופוזיציה, בראשותו של קרח, על מנהיגותו של משה ואמינותה.
בהפטרה, הלקוחה מספר שמואל א' פרק י"ב, מסכם שמואל הנביא את תקופת הנהגתו, וסוקר לפני העם ולפני המלך הראשון - שאול, את שיטת המימשל החדשה - המלכות. בדבריו הוא כולל התייחסות לאמינות המנהיג.
המעבר מתקופת השופטים לתקופת המלוכה הוא נושא מרכזי בחלקו הראשון של ספר שמואל, ממנו לקוחה ההפטרה.
העם חש בטוב תחת הנהגת שמואל בתחומים שונים: היה רצף מהנהגת עלי לימי שמואל, בימי שמואל התגבשו השבטים וחשו "יחד" לאומי מדן ועד באר שבע, תופעות של עבודה זרה הורחקו מהוויית העם ובמקביל צומצמה פגיעתם של אויבים חיצוניים.

הישגים אלה עמדו בסכנה בערוב ימיו של שמואל נוכח העובדה שבניו לא הלכו בדרכיו.

כדי לייצב את השלטון ולשמר את ההישגים, בלי ליפול שוב לתקופת ריק שלטוני, כפי שהיה בימי השופטים, בקש העם למנות לו מלך - ובדרך זו להעמיד שלטון מרכזי ויציב.
בהעמדת מלך - כמו בכל פעולה אחרת, גלומות אפשרויות רצויות וטובות וגלומות סכנות. את הטוב ראו נציגי העם, ולכן בקשו את השינוי, אבל הסכנות היו פחות ברורות, ועל כך העמידם שמואל.

במשא ומתן שהתפתח בין שמואל לעם, ומתואר בפרקים ח' - י"ב,  חידד שמואל את הסכנות האפשריות בהקמת המלוכה. הוא אינו מציע להימנע בשל כך מהעמדת מלך, אבל הוא מסמן ומבליט את הבעיות כדי שבמהלך מימוש המלוכה יזהרו "לא ליפול לבורות קיימים".

ההפטרה היא החלק האחרון בדיון המתפתח, לאחר פרק זה מעביר שמואל את ההנהגה המדינית-צבאית למלך שאול ונותר בתפקיד הנביא.

שאול נבחר על ידי ה' לשמש כמלך הראשון בעם ישראל. שמואל נשלח למשוח את שאול בשמן. משיחה בשמן הייתה פעולה שנועדה לייחד את הנמשח ולייעד אותו לתפקיד נכבד. כך נמשחו המשכן וכליו, כך נמשחו הכוהנים, וכך נמשחו מלכים. מכאן בא הביטוי: המלך המשיח,  שמשמעו - המלך שנמשח בשמן. לכן נזכר שאול בהפטרה (פעמיים) כמשיחו של ה', שנמשח בציווי ה' להיות מורם מעם, כמלך ישראל. המשיח השגור על לשוננו הוא קיצור של המלך המשיח - המלך שנמשח בשמן כדי לייעדו לגדול.

העמדת מלך ומשיחתו לכהן בתפקיד הנכבד, פתחה פרק חדש בתולדות האומה. תקוות גדולות עלו במעמד בו החל שאול בתפקידו החדש. שמואל, שנשא נאום סיכום להנהגתו המדינית, התייחס למלכות שאול. הוא הזהיר מפני עיוות אפשרי: שלטון מקנה מעמד וכח, ויש שכרון כח המסכן את בעל התפקיד ואת העם הכפוף לו. שמואל עמד מול העם והכריז בסיום שרותו: "את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי".

מנהיג שיכול לעמוד לפני הציבור בסיום תפקידו, עם יד על הלב, ולהכריז: בכל משך שנות כהונתי לא עשיתי דבר מתוך נגיעה אישית, ולא לקחתי לעצמי דבר מכח עבודתי הציבורית. הכל עשיתי לשם שמיים ולטובת הציבור. ז

זה מבחן אמינות.

באופן סמוי היתה בכך המלצה-תפילה: יהי רצון שגם אתה, שאול, תוכל לעמוד כך בסיום הנהגתך, ותוכל להצהיר הצהרה דומה.

היעד הוא: משיחה (לתפקיד ציבורי) שלא תביא למשיכה (של טובות הנאה).

שנשמע בשורות טובות ושתהיה לכולנו שבת שלום

זמני כניסת השבת:

ירושלים- 19:12.  תל-אביב- 19:27.  באר-שבע- 19:28.   חיפה- 19:20

זמני יציאת השבת:

ירושלים- 20:30  תל-אביב- 20:33.  באר-שבע- 20:31   חיפה- 20:35

רבינו תם- 21:07

קישור לדף פרשת קרח